אודות הישיבה הקדושה אור לציון

רבינו הגדול נודע לשם ותהילה כאיש האשכולות, ראש ישיבה נערץ על המוני בחורים ואברכים, ותל תלפיות לפוסקים ומורי הוראה בארץ ובתפוצות. ביראת חטאו הקודמת לחכמתו שימש כעמוד הענן ההולך לפני מחנה ישראל, ללמד תועים בינה ודעת אלוקים, והעם ההולך לאורו ינק מהשראתו קדושה וטהרה, חכמה ומוסר, לאור באור פני מלך חיים.
רבינו נולד לאביו החסיד רבי אליהו בי"ט תמוז תרפ"ד – כשרבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה המוהל. בכ"ט תמוז תרצ"ז עת נכנס רבינו לעול המצוות, הביאו אביו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, אל ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל. ומיני אז יצק מים על ידיו וחזה בנועם הליכותיו בקודש עשרות בשנים, בעיון התלמוד, בהנהגה ובהלכה. רבי עזרא היה ל"רבו המובהק" של רבינו. באותם ימים הלימוד בישיבה היה עד לזמן מנחה, ורבינו מצא לו מושב קבוע ללימוד בזמן הנותר, בבית הכנסת "צופיוף", ובבית הכנסת "באר שבע" – שם הגה בתורה במחיצת הגאון הצדיק רבי דוד יונגרייז זצ"ל ראב"ד ה"עדה החרדית". בשעות הערב עולה היה לישיבת "חברון" ולומד שם עד השעות המאוחרות בלילה.
ידידי נעוריו, הרבנים הגאונים: רבי עובדיה יוסף, רבי יוסף עדס, רבי יהודה מועלם, ורבי ציון לוי, זכר צדיקים לברכה. ובנוסף, היה רבינו לתלמיד חבר של ראש הישיבה, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שבאותם שנים היה צעיר לימים ובפקודת רבו כבר החל במלאכת הקודש במסירת שיעורים בישיבה, כאשר רבינו וחבריו היו המחזור הראשון שלמדו אצלו.
בט' בסיון תש"ט, נשא רבינו את רעייתו הרבנית הדסה לבית שרבאני, בתו של ה"שקדן הירושלמי" הגאון רבי יוסף שרבאני זצ"ל, בן הצדיק המקובל האלוקי רבי יהושע שרבאני זצ"ל. תקופה ממושכת למדו יחד החותן והחתן בימי שישי, עד לזמן הדלקת נרות.
רבינו היה דבוק בתורה באופן היוצא מגדר הרגיל, בכל פעם שהיה הולך ברחוב היה אחוז בשרעפים, כל כולו קודש קדשים. לא היה רגע פנוי שלא למד. ולימים סיפר שבצעירותו היה לומד תורה מתוך עוני גדול בגדר "עניות שחורה" שהיה בה ממש חרפת רעב. וסיפר שהיה דרכם מחמת הרעב ללפת את הפת במעט שמן שהיה נשאר בנרות הדולקים לתאורה, והיה זה נחשב לפת חשובה מרוב העניות של אותם ימים.
כבר בתחילת ימי אברכותו של רבינו, מינהו רבי עזרא עטייה כמגיד שיעור בישיבה, לימד נערים רכים כבני שלוש עשרה, ולימים, לימד בחורים מבוגרים ואברכים. רבי עזרא נחרץ היה בהחלטתו לצרף את רבינו לסגל ההוראה בהיכל הישיבה, משטענו ההנהלה מתחילה שאין לכך תקציב, הורה שיתנו לו מחצית ממשכורתו. את מינוי זה ראה רבינו כעיקר משימת חייו וייעודו בתחום התורני, להעביר לדור העתיד את דרכי עיון התלמוד, וקבע שם את עיקר לימודיו; בבוקר מסר שיעור קבוע שארך קרוב לארבע שעות בעיון הגמ'. ואחר הצהרים, בכולל האברכים שבהיכל הישיבה, שם האציל מרוחו וידיעותיו הנרחבות בכל חלקי התורה. כמו כן יסד בישיבה כולל אברכים ביום השישי, לצד שיעורו הקבוע במשניות סדר זרעים ביום זה שנים רבות. עם פטירת רבו המובהק בשנת תש"ל, נטל רבינו שכם אחד עם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, את הנהגת הישיבה. רבי עזרא, כבר עשור שנים קודם לכן, היה שבע רצון ובטוח בתלמידיו הגדולים, שישמרו על הישיבה כצורתה וצביונה.
פוסק נודע היה רבינו, כבר בצעירותו הוסמך להוראה על ידי רבני הישיבה וגאוני הדור, בהיותו יוצא ונכנס בבתי מורי הוראה מובהקים – כדוגמת הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל והגאון רבי שמשון פולנסקי זצ"ל. וינק רבות בהוראה מרבו המובהק רבי עזרא עטייה, עקב אחריו שנים על גבי שנים, ולמד ממנו דרכי הוראה וככלים בכל חלקי השולחן ערוך עד לשולחן ערוך החמישי. בערוב ימיו העיד על עצמו שבמשך למעלה משלושים שנה לא זזה ידו מתוך ידו.
אך למרות זאת נמנע רבינו לא הורה לאחרים עד לשנת תש"ל, עם פטירת רבו המובהק, שלא להורות הלכה בפניו. וגם אז, היתה דמותו נר לרגליו, וכלשונו: "בכל פעם שאני מורה הוראה, דמותו של רבי עזרא לנגד עיני". וכך, היה רבינו לעמוד ההוראה בדור, היה מורה בבהירות עצומה בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. אחריות גדולה ראה בכל הוראה שיצאה מפיו, במאזני פלס שקל כל סברא בהכרעותיו הבהירות בכלל ובפרט בשאלות הטכנולוגיות המתחדשות. ולא הסתפק בכך, גם העמיד תלמידי חכמים בעלי הוראה מובהקים, בשיעורי הלכה הנודעים שהיה מוסר שנים רבות בימי שישי בישיבת "פורת יוסף" ובשבתות בבית הכנסת "אהל רחל" לפני תפילת מנחה. משנות התש"ל עד לימי חוליו בשנת תשנ"ב. וכדיין מומחה לרבים עמד רבינו בראש הרכב בית הדין לענייני ממונות. שפט את ישראל קרוב לעשרים שנה בחכמה ופיקחות, מתוך מורא הדין נדיר וייחודי לדמויות הוד קדומים. וכך זכה רבינו להיות אחרון ההוראה לציבור בני התורה בארץ הקודש ובעולם, בחייו ולאחר פטירתו בסדרת הספרים "אור לציון" – תשובות בהלכה.
מעבר לגאונותו של רבינו בתורת הנגלה, לא משך ידו מתורת הנסתר. כבר בצעירותו ינק רזי תורה מגדולי המקובלים בירושלים, והיה עוסק בחלק זה בהצנע, בתוך ביתו. עת קבוע היה לו, בלילות שבת לאחר הסעודה, היה יושב ועוסק בספרי קבלה. ספר "עץ חיים" שהיה בביתו, מעולם לא עמד עם הגב כלפי חוץ, רק כלפי הקיר. היה מניח אותו על הספרים באופן שאף אחד לא יראנו, כדי שאורח שיכנס הביתה לא ידע שהוא עוסק בקבלה. נודע הדבר על ידי אחד מתלמידיו שטרח בסידור ספרייתו.
סדר יומו הרגיל של רבינו: בתשע בבוקר היה מגיע לישיבת "פורת יוסף". כשהיו מזמינים אותו להיות מוהל או סנדק, היה אומר: "רק עד שעה שמונה וחצי!" אחר כך יש לי תלמידים. בשיעור, ישב ולימד תלמידים משעה תשע עד עשרים לאחת בצהרים ביגיעה עצומה. היתה הפסקה של כמה דקות. לא פעם אמר: "כשהייתי גומר את השיעור, לא היה לי כח לקום מהכסא".
לאחר מכן היה מגיע לבית עייף ומחכים לו על הפתח שאלות בהלכה ובעצה. עוד לפני שהספיק לשתות ולנוח, היה עונה לכל שואל במתינות. אחר הצהרים היה הולך ל"אוהל רחל" ללמוד עם האברכים "אבן העזר" ו"חושן משפט" וחלקים מ"יורה דעה". בחן אותם והשקיע בכל שיעור ושיעור בכל דבר ודבר עד תכלית בירורו. בסיום הלימוד חוזר הביתה לעשר דקות רבע שעה, ומשם שוב לבית הכנסת "שמש צדקה". שם לימד שם גמרא והלכה לבעלי בתים, וחוזר בעשר אחת עשרה בלילה אחר לימוד עם אברכים בישיבת "ישועות יעקב" בראשות חותנו הגאון רבי יוסף חיים שרבאני זצ"ל.
בימי שישי יסד בישיבת "פורת יוסף" שיעור קבוע במשניות "סדר זרעים" ו"הלכות שבת". ככלל, עמד על כך שבישיבה ובכולל יעסקו הבחורים והאברכים רק בסדרי נשים נזיקין, ושאיפתו היתה שאת שאר חלקי הש"ס ישלימו בימי שישי ובשבתות.
ובשבתות, השיעורים בשבת אחר הצהרים בבית הכנסת "אהל רחל". את השיעורים לא היה מכין בליל שבת אלא בבוקרו של יום שבת. לא היה חוזר הביתה לאחר התפילה, היה מרויח עוד שעה של לימוד תורה. ולאחר מנחה היה מוסר את השיעור לתלמידי חכמים ולבעלי בתים. טובי הלומדים בירושלים באו ולמדו את מצוות התורה לפי "ספר החינוך", מצוה אחר מצוה כשבכל מצוה ומצוה היה מחדש בה. ואח"כ היה לומד איתם "שולחן ערוך – אורח חיים" כסדר.
צנוע ונחבא אל הכלים היה רבינו, והתרחק כל ימיו מלכהן במישרה רשמית כל שהיא. אך עם כל זאת לא משך ידו מלהתערב ולעזור בעניני הציבור, ובפרט במאבקים על עניני הדת בארצינו הקדושה, והיה מראשי המתריעים על שמירת חומת השבת בארץ. וכך בכל מקום שהלך פעל להעמדת הדת על תילה, להקמת בתי דין צדק לענייני כשרות והוראה ולדיני ממונות, כמו גם הכתרת רבנים גדולי תורה ויראה, שוחטים מומחים ומוהלים והקמת מוסדות חינוך תורניים. מתוך רגש זה יזם והקים רשת תלמודי תורה על טהרת הקודש עבור המוני בני עדות המזרח. כקברניט הספינה ניהל את מערכות הרשת לאורך שנים רבות, וזכה לגדל עשרות אלפי ילדי ישראל בדרך החינוך בדרך המסורה. ועשה שלא תשתכח תורה מישראל.
במקביל לכל זה, מוהל מומחה היה רבינו, והחשיב מאוד מצוה נעלה זו, להכניס ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו. כיתת רגליו, והקדיש זמנו, ובחינם, לא נטל פרוטה!
בתחילת קיץ שנת תשמ"ג יזם רבינו מסע לחו"ל, לגיוס הכספים הרבים הנדרשים לפריסת הרשת הארצית למען תלמודי תורה בארץ הקודש. וביום שלפני הנסיעה, י"ג סיון, נתבקש לישיבה של מעלה הגאון הצדיק רבי יעקב מוצפי זצ"ל, שהיה קרוב מאוד לליבו של רבינו ולא אחת ישב עימו בבית הדין, ההלוויה יצאה מבית הכנסת "שמש צדקה", בו כיהן כרב הקהילה. אחרון המספידים היה רבינו. נשא דברים קצרים בקול חנוק ונרגש. ובמהלך ההלויה איבד את הכרתו והיה שרוי בסכנת חיים. הרופא שקיבלו קבע: "המצב אבוד. נותרו לו ארבע שעות". המונים נהרו לישיבת "פורת יוסף" לעצרות תפילה בהן קראו כל ספר תהלים בדמעות שליש, ואכן באופן פלאי התעורר רבינו ואט אט שב להכרתו. כשהחלים אמר: "כשחליתי, אחזו המלאכים במיטתי ומשכוה כלפי מעלה, והתפילות הרבות למעני משכו כלפי מטה, עד שגברו התפילות ונשארתי בחיים!"
בתקופה שקדמה לזו היה רבינו בשיא פריחתו, ואירוע זה הביא למפנה באורח חייו, מאז נתפרסם גם בציבור הכללי, כאיש מורם מעם, ומעבר לשיעוריו הקבועים בתורה והוראה, נהפך ביתו ובית מדרשו לתל תלפיות, מקרוב ומרחוק נהרו אליו המוני בית ישראל מכל גווני הקשת לקבל ממנו עצה וברכה. ומחובת הכרת הטוב למתפללים בעדו לא קבע שעות, קיבל כל אדם בהסבר פנים יפות ובכל זמן. כמה מופתים חולל, כמה ניסים פעל, שלא כדרך הטבע. כאשר הוא עצמו מיוסר ומשותק בחצי גופו, "אבלו בלבו וצהלתו על פניו".
תקופה נוספת בה חל שינוי משמעותי במצבו הבריאותי היה בעקבות הסתלקות ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצ"ל בחשוון תשנ"ב מצב בריאותו של רבינו הלך והורע, בייסורים שהלכו וגברו. ביום ב', ג' מנחם אב תשנ"ד, נפטרה אשתו הרבית הדסה ע"ה.
כשנתיים ימים קודם פטירתו סבל רבינו מכאובים רבים ויסורים נוראיים, כמעט ולא השמיע קול אך 'נר אלוקים טרם יכבה', מצבו הרוחני המריא שחקים. ובשנת תשנ"ח, ביום י"ט לחודש תמוז, נתבקש רבינו לישיבה של מעלה. מסע ההלוויה וההספדים יצא מהיכל ישיבת "פורת יוסף" בה הרביץ תורה עשרות בשנים, וכך, כאשר על פי בקשתו הונחו על מיטתו ספריו שיעידו על עסקו בתורה לשמה, ובמעמד רבבות אלפי ישראל יצאה המיטה לרחובה של עיר ומסע ההלוויה המשיך לבית ההלוויות בשכונת סנהדריה.